1. בפני התנגדות לביצוע 5 שיקים, ע"ס 10,600 ש"ח כל אחד, משוכים ע"י המבקש לפקודת המשיבה לתאריכים: 28.5.10, 28.6.10, 28.7.10, 28.8.10, 28.9.10. השיקים חוללו מחמת אי כיסוי מספיק וח-ן מוגבל. התנגדות המבקש נתמכה בתצהירו.
עיקר טענות המבקש
2. המבקש חתם על הסכם שכירות לפיו שכר נכס ממר שלום יפת ז"ל (להלן: "המנוח"), בעלה של המשיבה תבדל"א, לצורך הפעלת חנות רהיטים. עפ"י הסכם השכירות, הנכס הושכר עד לחודש דצמבר 2008. בהסכמת הצדדים, המשיך המבקש לשכור את הנכס מבלי שנחתם הסכם חדש. לשם הארכת השכירות, העביר המבקש שיקים למנוח "
לצורך תשלום שכירות" (סעיף 4 לתצהיר).
המבקש טען כי "
השכירות היתה "בשחור", לא ניתנה לי חשבונית מס ו/או קבלה. למבנה בו היה מצוי המושכר לא היה רשיון עסק וככל הידוע לי, אף לא היה בנמצא היתר בניה..." (סעיף 5 לתצהיר). לפיכך, טוען המבקש, "
כל התשלומים נעשו במזומן" (סעיף 6 לתצהיר).
3. בחודש מרץ 2010 נפטר המנוח. בחודש אפריל 2010, פנתה המשיבה אל המבקש ודרשה כי יעזוב את הנכס לאלתר. לשם הפעלת לחץ על המבקש, כך נטען, הוחלפו המנעולים, נותקו זרם החשמל וזרם המים ובמשך מספר שבועות נמנעה מהמבקש הגישה לנכס ולרכוש שבתוכו (סעיף 9 לתצהיר).
המבקש טוען כי המשיבה טענה בפניו כי הוא חייב דמי שכירות לעבר
, וחוב זה היה במחלוקת בין הצדדים. המבקש טען בפני המשיבה כי אינו חייב לה סכומים בגין התקופה בה מנעה ממנו גישה לנכס. המבקש טוען כי בלית ברירה, לאחר דין ודברים, נאותה המשיבה לאפשר לו לפנות את רכושו מהנכס בתנאי שיפקיד שיקים ע"ס 45,000 ש"ח "
כתשלום בטחון לכך שאפנה את הנכס ועל חשבון תשלומי שכירות לעתיד" (סעיף 10 לתצהיר). המבקש טוען כי בלית ברירה, תחת כפיה של נעילת החנות על ציודה, נאלץ לחתום על מסמך שהמשיבה דרשה ממנו שיחתום עליו, לרבות מתן השיקים בסכום האמור. המבקש טוען כי ככל והיה מסרב, היתה נמנעת ממנו כל אפשרות לפנות את הרכוש ובכך היה נגרם לו נזק כבד יותר מזה שכבר נגרם (סעיף 12 לתצהיר).
4. המבקש טוען כי החל לפנות את רכושו מן החנות. כיוון שבחנות נשאר ציוד רב, המבקש נאלץ לחזור ולשוב פעמים מספר. בפעם השלישית בה ניגש המבקש אל החנות, מנעה המשיבה ממנו ומנהג המשאית שביצע את ההעברה את הגישה לחנות ולרכוש וע"כ לא הצליח לפנות את כל הרכוש. המבקש טוען כי שווי הרכוש שנותר במושכר עולה על 100,000 ש"ח (סעיף 16 לתצהיר).
5. בהתנגדות, אך לא בתצהיר, אף נטען כי התנהלות המשיבה עולה כדי עוולת התערבות לא הוגנת לפי חוק עוולות מסחריות, אשר בגינה רשאי ביהמ"ש לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 100,000 ש"ח.
6. המתנגד טען בתצהיר (סעיף 19) כי ביום 6.9.11 פנה אל המשיבה בבקשה לגילוי מסמכים, אך לא נענה.
חקירת המבקש
7. המבקש נחקר על תצהירו. בחקירתו חזר המבקש על טענתו לפיה במהלך התקופה שהחזיק בנכס שילם את מלוא דמי השכירות. המבקש טען כי המשיבה אינה זכאית לדמי שכירות בגין התקופה בה מנעה ממנו להיכנס למושכר.
8. המבקש אישר בחקירתו כי חתם על הסכם שכירות וטען כי דמי השכירות החודשיים אשר נרשמו בחוזה (5,000 ש"ח) לא שיקפו את הסכום ששולם בפועל. המבקש טען כי אמנם מסר למנוח שיקים בגין דמי השכירות בסכום שננקב בחוזה, אולם, בפועל, שילם יותר מהסכום שננקב בחוזה וכי התשלום התבצע במזומן, כנגד השבת השיק. המבקש טען כי בעת התשלום במזומן נערכה התחשבנות בגין חשמל ודמי השכירות עבור שטח שהושכר בפועל, שטח שהשתנה מעת לעת, בהסכמה ובהתאם לצרכי המבקש (ע' 5 ש' 9-13, ע' 6 ש' 14-16). המבקש טען כי המנוח לא הוציא חשבוניות בגין כל חודש, "
רוב החשבוניות לא קיבלתי. חלק קיבלתי" (ע' 8 ש' 19) ומקום שהומצאו חשבוניות הן היו על סך של 5,000 ש"ח ולא בגין הסכום ששולם בפועל (ע' 5 ש' 9-13, ע' 6 ש' 13-17).
9. אשר לסיבת מסירת השיקים נשוא ההתנגדות, טען המבקש כי מסר את השיקים בתקופה בה לא היה בעסק (ע' 8 ש' 26) ובהמשך "
בתקופה שהשיקים מופיעים לפרעון כבר לא הייתי בנכס" (ע' 8 ש' 28). "
לא הייתי יכול לשלם את השיקים ואני חושב שלא הייתי צריך לשלם אותם כי לא הייתי בנכס. השיקים ניתנו לעתיד זאת אומרת ניתנו לבטחון בעתיד. נתתי לה את השיקים פיזית ביד באפריל. במידה ואני נשאר ולא מצליח לפנות עפ"י בקשתה אני פורע את השיקים ובמידה שאני לא נשאר היא מחזירה לי את השיקים" (ע' 9 ש' 16-19).
10. את ההפרש בין סכומם הכולל של השיקים נשוא התיק (53,000 ש"ח) לבין הסכום שנקב המבקש בתצהירו (45,000 ש"ח) הסביר המבקש: "
ההפרשים נבעו מחשבונות חשמל שהייתי צריך לשלם למפרע לעתיד. השיקים כללו חשבונות חשמל שהייתי אמור לצרוך. בהתחשבנות על השכירות תמיד היה 5,000 ש"ח, ההפרש וחשבון חשמל... התשלום תמיד היה מורכב מ-5,000 ש"ח שכירות, ההפרש וחשמל שנע בין 1,000 ש"ח ל-2,000 ש"ח לפי קריאת מונה. את החשמל הייתי נותן מראש. עבור החשמל לא קיבלתי מעולם חשבונית" (ע' 9 ש' 26-30).
11. במהלך החקירה הוצג בהסכמת הצדדים מסמך עליו חתם המבקש ביום 15.4.10 בו נרשם: "
אני גריידי יובל .... חייב סך של 56,000 ש"ח כולל חשמל. החוב ישולם בפריסה של צ'קים מקדמה של 3,000 ש"ח ישלמו ביום א' בתאריך 18.4.10 יתרת החוב תפרש על צקים אישים שלי. את השיקים אני אביא מחר יום שישי 16.4.10. כל חודש צ'ק ע"ס 15600 למשך 5 חודשים החל מחודש 5/10. בתודה גריידי יובל".
12. המבקש הסביר בחקירתו כי חתם על המסמך האמור לאחר שהחנות היתה סגורה במשך שבועיים, במהלכם נמנעה כניסתו לחנות ע"י המשיבה וזרם החשמל לחנות נותק. העובדים והלקוחות שהו מחוץ לחנות. המבקש טוען כי בתקופה האמורה היה נתון בלחץ עצום מצד העובדים והלקוחות והיה מוכן להסכים לכל דבר באותה עת ובלבד שתתאפשר פתיחת החנות "
כדי שתפתח לי את המחסן נאלצתי לחתום על המסמך הזה" (ע' 10 ש' 30). המבקש טוען כי הסכום הנקוב במסמך האמור מתייחס ל"
חוב עתידי" (ע' 11 ש' 12-13, ש' 16) כיוון שהמשיבה לא סמכה עליו שישלם את דמי השכירות. המבקש טען כי 3,000 ש"ח ששולמו במזומן התייחסו לחוב שהצטבר בגין שימוש בחשמל וכי השיקים ניתנו לבטחון (ע' 12 ש' 5-17).
המסגרת הנורמטיבית
13. על מבקש רשות להתגונן להגיש תצהיר הנכנס לכל פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את טענת הגנתו (ע"א 6514/96
חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון, פ"ד נג(1) 390, 400, ע"א 3374/05
בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אליהו אוזן). במסגרת הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט אינו קובע עובדות או מהימנות עדויות. אין לבדוק כיצד יצליח המבקש להוכיח את הגנתו או מהו טיב ראיותיו (ע"א 9654/02
חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט(3) 41). מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר היא למנוע דיון בתובענה רק אם ברור כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו. לפיכך, תינתן רשות להתגונן גם לנתבע שבפיו הגנה דחוקה (ע"א 544/81
מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו (3) 518). עול ההוכחה המוטל על המבקש להתגונן הינו קל והרשות תינתן לו כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה (ע"א 248/89
החברה הכללית למוסיקה נ'
Warner, פ"ד מו(2) 273, 277).
14. בע"א 3300/04
צול ניהול פרוייקטים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ([פורסם בנבו]) נקבע: "בפסיקתו של בית משפט זה מן השנים האחרונות הנטייה היא, ככלל, ליתן רשות להתגונן כל אימת שטענות ההגנה מעלות סוגיות המצדיקות בחינתן בדרך של בירור התובענה לגופה (ראו: ע"א 620/06
סילבר נ' אטלי ([פורסם בנבו], 18.11.08) (להלן - עניין סילבר); ע"א 2113/06
סלימאן נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ ([פורסם בנבו], 18.6.08) (להלן - עניין סלימאן)). נטייתו זו נובעת, בין השאר, ממעמדה של הזכות להתגונן: "זכות זו, ביסודה, שקולה כזכות דיונית בעלת מימד חוקתי, בדומה, וכפועל נגזר, מזכות הפנייה לערכאות של התובע, אשר הוכרה במשפטנו כבעלת אופי חוקתי"; לכן נקבע כי "בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן, יש צורך במידת וודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן" (ע"א 10189/07
ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ ([פורסם בנבו], 15.6.09), פסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה (להלן - עניין ששון)). ".